רבי ישכר
בר מזלוטשוב
בנו של רבי לייבוש מ"גזע צבי" נכדו של
הגאון רבי נפתלי מפרנקפורט בעל "סמיכת חכמים"
מיזג בקרבו
מזיגה נעלה את הלמדנוּת עם החסידות וידע גם לתחום תחומים
ביניהם בספרו "בת עיני" הכולל חדושים על הש"ס בדרך
הפלפול ושו"ת. הוא מתגלה לעינינו כגדול בתורה שעמד בקשרי
מכתבים עם גדולי התורה שבדורו. ספרו השני "מבשר
צדק" שניהם
הופיעו יחד בלבוב תר"י המכיל חלק מדרשותיו ושיחותיו
על התורה, הנהו ספר חסידי טפוסי בדרך צדיקי דורו .
נמנה על תלמידי המגיד ממזריטש, אולם
הושפע במידה ניכרת ע"י רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב
ורבי לוי
יצחק מברדיטשוב.. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ונפטר סמוך
לבואו בצפת ביום ז' מנחם אב תק"ם בהשאירו במקומו
בזלוטשוב את חתנו רבי אברהם חיים מחבר הספר "אורח
לחיים".
יראה
ואהבה
צריך
האדם לעבוד את הבוב"ה [הבורא
ברוך הוא ] בדחילו ורחימו, היינו
אהבה ויראה אף שנראה בעיני האדם, שיותר טוב
לעבדו באהבה ובהתלהבות גדול מביראה. אך מחמת
גודל האהבה יכול האדם לבא לביטול במציאות
מחמת הדביקות בהבורא י"ש זתהיה חיותו נבלעת
בשרשו. לכן צריך האדם לשתי המדריגות; יראה ואהבה.
ואז האהבה לא תביאהו לביטול ממציאות כי היראה
תכבה לאהבה. וזהו והחיות רצוא ושוב ,היינו מה
שיש להאדם חיות בזה העולם ואינו נבלע בשרשו
ע"י הדבקות בהבוב"ה הוא רצוא ושוב, היינו, רצוא
באהבה ושוב ביראה. וזהו קיומו של החיות בזה
העולם. וזהו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, היינו,
שתתפלל בשלימות של מידת המלכות ונכלול לאהבה
ויראה. שאילמלא מוראו היינו שאם תתפלל רק באהבה
ולא בהיראה איש את רעהו ,
--ר"ל יהיה האדם עם דביקותו
בהקב"ה בהאהבה-- חיים בלעו; ר"ל היתה החיות של האדם
נבלעת בשרשו וכן ע"י היראה יוכל ג"כ לבוא לביטול
ממציאות ולכן צריכים להתפלל בשתי הבחי'" יראה
ואהבה. מבשר צדק וישב.
יראה
תתאה
צריך
הצדיק לפעמים ליפול ממדרגתו קצת כדי שתהיה
לו השתתפות בצד-מה עם המון עם כדי שיוכל הצדיק
לתקנם. כי באמת הצדיק מרוחק מהמון עם כרחוק
מזרח ממערב, ואינו באפשרי לו לתקנו אם לא ע"י
ירידתו ממדריגתו הרמה. והנה הצדיק כשנופל ממדריגתו
אזי מתירא מאוד שלא יהיה ח"ו נשאר למטה ויפול
ח"ו עוד יותר ויותר ממדריגתו, וזהו נקרא יראה תתאה; שמתירא
שלא יהיה ח"ו נשאר ויפול למטה. וזהו יראה שמתירא
תתאה ממה שלמטה, ועי"ז מתגבר מאוד להעלות למדרגתו
ע"י אהבה להבוב"ה, ואז אח"כ הוא מתירא שלא יבא
לביטול ממציאות ע"י האהבה וידבק עצמו למעלה
ממדריגתו ותהיה נבלעת חיותו בשרש.ו ובאמת אף
הצדיק רוצה לעשות מעט בעוה"ז וזהו היראה נקראת
יראה עילאה שמתירא ממה שלמעלה ממנו היינו מהמדריגה
העליונה ממנו שלא יבוא לביטול ממציאות ע"י
שידבק עצמו למעלה ממדריגתו.. ושם וישב.
חסד וגבורה
שתי בחינות
אצל אדם הסותרין זא"ז כגון חסד וגבורה, וחסד
הוא בין להגון בין שאינו הגון, וכן גבורה הן
להגון הן לאינו הגון. ורחמים הם מדה דאמצעותא,
והוא רק להגון וגבורה שאינו הגון. והצדיק מחויב
ללמוד לבני אדם באיזו בחי' יכולים לבטל הדינים
אם בגבורה או ברחמים. שם
מקז.
שמחה
של מצוה
שלשה
דברים הם המונעים את האדם מהשראת הקדושה: שחוק
וקלות ראש ועצבות. אלא ע"י שמחה של מצוה שאז
ישיג האדם גדולת הבוב"ה וקדושתו, והיינו, שמחת
בית השואבה שפי' התוספות שמשם היו שואבין רוח
הקודש. כי עיקר השמחה הוא מחמת השגת גדולת הבוב"ה. וע"י שמחה
זו היו משיגין יותר גדולתו וזהו השראת שכינה
וזהו רוח הקודש. וזהו פי' הפסוק ואלה תולדות
יצחק בן אברהם; שיצחק הוא לשון שמחה צחוק עשה
לי והיינו שהפסוק הורה לנו שזוהי השמחה אשר
התולדה ממנה היא להכיר גדולתו ית"ש, וזו ואלה
תולדות יצחק בן אברהם היינו זה שיהיה התולדה
מהשמחה 'בן' לשון הבנה, שע"י השמחה ישיגו ויבינו
גדולתו ורוממותו. וזהו שמחה של מצוה. ומתוך
שמחה של מצוה יכול האדם להשיג השגות בגדולת
הבוב"ה כמו בשמחת בית השואבות. שם חיי.
שדה כרם
מדבר
יש שלש
בחינות; שדה כרם מדבר. וכרם עושה פירות אף בלי
חרישה וזריעה ומדבר הוא היפך מכרם שאינו עושה
פירות אף ע"י זריעה וחרישה ושדה אמצעי שעושה
פירות ע"י חרישה וזריעה. והנה כך יש בבני אדם אלה שלש הבחינות
הצדיקים הם עושים מצוות ד' ואינם צריכים שיזכיר
אותן שום אדם גדולת ית"ש שעי"ז יעשו מצוותיו
כי נחשבו לכרם ה' צבאות ועושים פירות בלי זריעה
בהם דברי קדושה וטהרה. וההיפך מהם הרשעים שאף
שהצדיקים מזריעים בהם דברי קדושה וטהרה אעפ"כ
אטום לבם ומוחם מלהשכיל את דבריו הקדושים ואין
עושים המצוות והם בבחי' מדבר. ויש בינונים והם
בבחי' שדה כי שומעים מהצדיקים דברי מוסר ועובדות
הש"י וגדולתו ית"ש או נזרעת בהם קדושה ומתעורר
בהם הניצוץ שלהם ואז הם מתחרטים ומתמרמרים
על כל עוונותם ועושים תשובה ומע"ט. והנה כשם
שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר
שאינו נשמע, ולכן יהיה נזהר הצדיק שלא לדבר
דברי קדושה לפני בני אדם שהם בבחי' מדבר רק
לפני ב"א שהם בבחי' שדה מצוה לדבר בפניהם דברי
קדושה. והנה כשהצדיק רוצה לדבר דברים לפני
עם כדי להעלותם צריך לצאת ממדרגתו, וזהו ויצא יצחק
היינו הצדיק יוצא ממדרגתו כדי לשוח בשדה היינו
לדבר דברי גדולתו ית"ש לפני ב"א שהם בבחי' שדה
לפנות ערב; היינו לפנותם ולהסיר מהם הערב היינו
העבירות שנמשלו לחושך ויהיו עושים רק מצוות
ד' שמאירות עינים. שם חיי.
המתקת
הדינים
א
חסידים
הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה ושעה
אחת אחר התפילה -- והנה שעה אחר התפילה היתה
כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה להשהות המוחין כנודע, וקודם התפילה היה הטעם
להסתכל בגדולתו ית"ש ובשפלות עצמו כי זה הוא
עיקר וכלל גדול בעבודתו ית"ש. ועי"ז נתבטל מהם
כח החומרי הגשמי ובאו להתגברות הרוחני היינו
הפנימיות של האדם. וזהו התפשטות הגשמיות והתגברות
הרוחניות. ואז כאשר האדם בא לבחינה זו של התגברות
הרוחניות השכינה מדברת מתוך גרונו. ואז הוא
ביכולת של 'ותגזור אומר ויקם' הקב"ה גוזר והצדיק
מבטל וממתיק הדינים כי הכל ברשותו. וזהו פי' הפסוק ויפול
אברם-- היינו שהפיל וביטל כח החומר שלו
- - על פניו, ר"ל שהעלה רק הפנימיות שהיה בא
להתגברות הרוחני וכשבאה לו הבחינה אז וידבר
אלהים אתו היינו שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו
והיה שייך לומר על דיבוריו וידבר אלהים, כיון
שהשכינה היתה המדברת והיה יכול להמתיק הדינים
כי היה ברשותו וזהו מיתוק. שם לך.
ב
ידוע
כשאדם רוצה להמתיק דינים להמשיך רחמים צריך
להמשיך הרחמים משורש הדינים והוא אהיה כנודע.
ואז כשממשיך רחמים משרשם דהוא אהיה אזי ממשיך
רחמים לבחינות דינים ג"כ ונמתקים ע"י שרשם.
שם וירא.
ימי עליה
וירידה
ימי עליה
הם ימים הראשונים שנות הנערות וימי ירידה הם
ימים אחרונים שכבר תשש כחוֹ זל האדם ויצרו
נחלש, כי אז רואה כי כל דברי עולם הזה הבלי עולם,
ועיקר תשובה הוא בימים הראשונים כמו שאמרו
חז"ל אשרי האיש אשרי כשהוא עושה תשובה כשהוא
איש, משא"כ בימי ירידה שאז רואה שכל העולם הם
דברי חלומות. שם מקץ.
מפני
שיבה תקום
הש"י
ברוב רחמיו וחסדיו נותן לאדם מדת רחמנות וכמו
שהאדם מתנהג למטה כך מתנהגין עמו למעלה אדם
כזה קל לו להמשיך רחמים על כל העולמות. ידוע דעל הים
נראה הקב"ה כדמות בחור לצורך בחי' גבורות ובשעת
מתן תורה כדמות זקן. דזה מורה בחי' חסד ורחמים.
. העולה מזה
דשיבה הוא מדות רחמנות וחסדים וזהו מפני שיבה
תקום.
זה יהי' התחלתך לקום על ידי מדת שיבה דהוא רחמנות.
בדרך זה אמרתי פ' קדש לי כל בכור היינו הראשים
מהעם תראה לקדשם לי כדי שיהיו מנהיגים כשרים
וחסידים. ואמר הכתוב פטר כל --דהיינו התחלה מכל
יהיה-- רחם בבני ישראל שתהיה להם מדת רחמנות
על בני ישראל ואז יהיה ביכולתם להמשיך רחמים.
שם קדושים.
החיים
והמות ביד הלשון
החיים
והמות ביד הלשון -- היינו כשמדבר דברי קדושה
תורה או תפלה בקדושה במחשבה טהורה בלתי לה'
לבדו אז מדבק א"ע בחי' החיים וממשיך חיות לכל
העולמות. וכשח"ו ידבר באיזה פניות אזי הוא מוסר
הקדושה למקום הנקרא מות. ולכן יראה האדם לעשות
כל העבודות בלתי לד' לבדו וידבק א"ע בחי' החיים.
שם בהר.
תכלית
העבודה
התורה
הקדושה מלמדת לנו הדרך אשר נלך בעבודתו ית"ש. דידוע דעיקר
תכלית העבדות הוא לעלות אף כל דברי גשמיות
לה' לבדו. וכשרואה איזה דבר נאה יתן שבח והודיה
לשמו ית"ש שברא חלק נאה. וידוע דכל דבר שהוא בעוה"ז אי אפשר
שלא יהיה לו שורש בעולם העליון. ואז כשרואה
איזה דבר נאה בזה העולם בודאי יש שרשו למעלה
אז הוא מעלה דבר גשמי זה למקום שרשו למעלה.
ונמצא כשכוונתו בזו הבחי' אז יודע שהקב"ה שוכן
בזה העולם כידוע. וזוהי תכלית כל העבודה שיזכור
בכל עשיותיו אף בגשמיות שהש"י שוכן אף בזה העולם,
היינו שכל דבר ודבר יש לו שורש למעלה בהקדושה
ואז הוא מעלה כל דבר גשמי לה' לבדו. שם פקודי.
החסיד
ידוע
כשהצדיק רוצה להעלות איזה איש לעבודתו ית"ש,
אז אם האיש רוצה וחפץ בהעלותו, אז יוכל הצדיק
להעלותו. משא"כ אם אין רצון האיש בזה הטובה
אז א"א להצדיק להעלותו. על דרך משל : אם אחד שוכב
על הארץ ובא אחר ורוצה להקימו מן הארץ אם האדם
השוכב חפץ בזה אז יש יכולת בהאדם משא"כ אם האדם
השוכב אינו רוצה בזה ומכביד עצמו ואיננו מניח
א"ע להקימו אז אינו באפשרי להקימו. שם צ.
עניו
צריך
האדם להחזיק א"ע במדת ענוה לקטנות רק כשאין
לאדם במה להתיהר אין זו מלאכה שיהיה ענו אבל
כשיש לאדם במה שיהיה גדול ואעפ"כ הוא נאחז במדת
ענוה זוהי מלאכה בהעבדות. שם וישלח.
שלטון
על התאוות
איתא
ברבינו הקדוש שלא נהנה מעוה"ז באצבע קטנה -
והנה אף שבודאי צריך לאכול ולשתות ולישון אך
שהרחיק התאוות הגשמיות ודיבק א"ע לחיות הרוחני'
שבו, דבאמת כשהאדם מדבק א"ע לתאוות הגשמיות
אזי נתמשך עליו תאוות מהגשמיות ויונקים החיצוניים
ממנו ונותן להם כח. וכפי גודל התאוות כך ממשיך
לחיצונים חיות , אבל מי שהוא בעל בינה ובעל נפש,
היינו שמושל על נפשו ורצונו ובאוותו הנקראת
נפש בהמיות ומדבק ומקשר עצמו להקדושה שבכל דבר
אז מונע יניקת החיצונים ממנו. ומי שאינו מושל על
תאוותו אז התאווה מושלת עליו וזהו לב יודע
מרת נפשו היינו מי שהוא בעל בינה ומשבר המרות
היינו השררות דהיינו הממשלה של נפשה היינו
של נפש הבהמיות דהוא התאווה אז ובשמחתו לא
יתערב זר היינו שאינם יונקים החיצונים משמחתו
ותענוגים. שם בא.
גמילות
חסדים
על שלשה
דברים העולם עומד על התורה ועל העבררה ועל
גמ"ח -- ונראה פירושו של ועל גמ"ח היינו להוציא
נצוצות קדושים שנפלו בעו"ה לזה העולם השפל. והנה
האדם בעת תפלתו הנקראת עבודה צריך לעבוד בשלש
בחינות הנ"ל וצריך לקשר א"ע עם כל הנאצלים והנבראים
והיצורים שבכל העולמות. וכבר התעורר דבר זה דוד המלך
עה"ש באמרו הללוהו מן השמים וגו' כנודע ובזו
הבחינה אנו מעלים כל הנבראים וממשיכים להם
חיות הקודש. מבשר צדק נח.
דחית
זמן הפרעון
באמת
רצון הבוב"ה למהר הקץ אך שזה חסד מהבוב"ה מה
שמאחר הקץ כדי לפרוע מאתנו מעט מעט ע"ד משל:
היה מלכות של חסד והיו לו חובות אצל בני מדינתו
ואם ידחק לשלם בבת אחת לא יוכלו לסבול עול הפרעון
ולכן עושה עמהם חסד להרחיק להם הזמן כדי להקל
מעליהם ויפרעו מעט מעט. כי יש ב"א שאין ידם משגת
לשלם ביחד כל החוב. כן הבוב"ה שאין בנו עדיין כ"כ מעשים
טובים שנהיה יכולים לפרק א"ע וע"י הרחבת הזמן
נאסף מעט מעט, וגם ע"י הצרות יהיו נמתקין עוונותינו.
שם בהר.
הדרך
למלך
יש שתי
בחינות בעבודת הבורא ב"ה על דרך משל כשאחד צריך להמלך
לבקש על נפשו על איזו צרה צריך לידע בטוב דרך
המלך באיזה דרך ובאיזה היכל צריכים לילך מקודם
ביאתו להיכל המלך. וצריך שיהיה מכיר את משרתי
המלך כדי שיניחוּהו לבוא להמלך לשלום.. ויש בחי' אחרת
שאינו יודע דרך להמלך ואינו מכיר את משרתיו,
ולפעמים נזדמן לו שצריך להמלך אזי עמד מחוץ
לפלטרין שהמלך יושב שם וממתין עד שישגיח מן
החלונות משהמלך משגיח מן החלונות עומד נגד
החלון ומבקש שיצוה למשרתיו עושי רצונו שיניחוהו
ויורהו לו הדרך איך לבוא אל המלך. כשהמלך הוא בעל
הרחמן אזי מצוה למשרתיו שיורוהו לו הדרך ושיביאו
אותו לפניו ואם האיש הלז פיקח הוא או בעת שהיה רצה
המלך ונתן רשות להוליכו לפניו אזי יסתכל וישגיח
היטב דרך איזה היכל היא ההליכה אל המלך כדו'
שבפעם שנית ידע מעצמו הדרך גם יכיר את עבדי
המלך שיניחוהו פעם שנית. אבל יש לך אדם שמחמת
גודל השמחה והתענוג שיש לו על מה שהולך לפני
המלך שוכח בעתידות שמא יצטרך עוד איזה פעם
ואינו מכיר את עבדי המלך ואינו משגיח בעינא
פקיחא על הדרך כדי שיבינהו, ואז כשצריך פעם
שנית אל המלך מוכרח עוד הפעם להמתין נגד החלונות
עד שהמלך בעצמו יצוה להניחו ולהביאוֹ כך הוא
בדרך השם ב"ה כנודע. וידוע דבמצרים לא היו ישראל
בכחם לבא לפני הקב"ה בתפילתן שהוציאך ממצרים כי היו
משוקעים בהמ"ט שערי טומאה והקב"ה בעצמו עורר
חסדו וגבורתו מגודל רחמנותו ופתח לנו שערי
בינה כדי שנבוא אל המלך והוציאנו ממצרים כנודע.
ובני ישראל היו פיקחים בזה והסתכלו על הדרך
כדי שפעם שנית יפעלו בעצמם מה שעתה פועל הקב"ה
כמו הבחי' הראשונה בהמשך הנ"ל וזהו מדת החסד.
שם בלק.
ספריו
והנה
אנכי נטע שעשועיו באתי להשתעשע במצפוניו מזה
ימים כביר אשר כנס במאמריה אמרתי יוחקקו על
לוח לבי מחמדיה להעלותם על מכבשי הדפוס להיות
מדפיס ועולה עולה כליל אשה לה'. ויגעתי ומצאתי
מעט מזעיר ממכתבי קדשוֹ אשר היו מפוזרים ומפורדים
בין תלמידיו אשר הופיע עליהם מרוח בינתו בעת
שהרביץ תורה להם הלא המה חדושי גפ"ת על כמה
וכמה מסכתות וחילוקא דרבנן כי כאשר העירוהו
מהשמים לנסוע לארץ הקדושה נשארו מכתביו בין
תלמידיו, וחבל על דאבדין ולא משתכחין. ואת אשר
נשאר ביניהם ומטי לידי קבצתי על ידי עד שהיו
לאחדים בידי. והנה ידי עשתה את החיל הוה לחברם
יחד אחד אל אחד.
אך מה
מאד נפשי תאבל עלי בלתי אפשרי למלאות תגמולי
היות אתמסר הרב המחבר זצ"ל היה בדעתו למהדר
תלמודי ולעשות סהדורא בחרא מכל כתביו בארץ
הקדושה, יהנה לא עלתה בידו כי נלקח ארון אלהים וסר
מעלי תפארת ראשי וכל חלב ויצהר ותירושי המה
כתביו המובחרים והמבוררים רק כמלא חפניו אשר
בין תלמידיו היו מבודרים שהיה מאיר להם מאור
תורתו המאירה לארץ ולדרים, ואת אשר חנני אלהים
בזה כיונתי בכיוון הדפוס למחזה וכן יצא מפי
אאמ"ור הרב המחבר זצ"ל שיקרא שם הספר בת עיני כי בגימטריא
כשמו
י ש כ ר ד ו ב ולא נתן אישון לבת עינו ולעפעפיו
תנומה עד שהוציא מחמדי רעיונו המד אלקים אשר
מן השמים העירוהו והיות שדוב אורב הוא במסתרים ומצא מנוח בחגוי הסלע
בסתר המדריגה הראה את מראותו המאיר כספירים
להארץ ולדרים חכו ממתקים וכלו מחמדים כאשר
יראה הקורא בספר מבשר צדק אשר חיבר על התורה ועל העבודה. ירוה צמאונו
לשתות מבאר מים חיים עז חיים היא למחזיקים
בם יגדיל תורה ויאדיר. מתוך
הקדמת בנו ל"בת עיני"